משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ו׳:ו׳

6 עפ”י כתב יד קופמן

7 כל האומנים שומרי שכר – מעמדם ההלכתי כשומר שכר, זאת לעניין אחריותם לתשלום נזקים. כל האומנים הם כל אותן הדוגמאות שתביא התוספתא פ"ו הט"ו. דין שומר שכר נדון לעיל בבבא קמא פ"ד מ"ט, ולהלן פ"ז מ"ח. שני המונחים – נושא שכר ושוכר – מתחלפים; שניהם דינם אחד, ואין ביניהם אלא חילופי עריכה וסגנון. הברייתא מגדירה במפורש את נושא השכר כשוכר, כלומר שדינם שווה. זאת מבחינה הלכתית. מבחינה מעשית אלו הסדרים שונים: "אי זהו שוכר? שכר ממנו בהמה, שכר ממנו כלים. אי זהו נושא שכר? שכרו לשמר לו את הבהמה, שכרו לשמור לו את הכלים" תוס', פ"ח הט"ו. אם כן שוכר רשאי להשתמש בחפץ תמורת תשלום לבעל הבית, ושומר שכר מנוע מלהשתמש בחפץ, ובעל הבית משלם לו דמי שמירה.

8 בבבלי יש מחלוקת האם שוכר כשומר חינם או לא, והתלמוד מסיק שממשנתנו משמע שהשוכר כשומר שכר; רבי יהודה חולק, ויש ההופכים את מוסרי המסורת. ברם לפי הנוסח שלפנינו המשנה לא קבעה כלל מה דינו של שוכר. לא נאמר בה שהאומן כשוכר, אלא רק שהאומן שומר שכר. ייתכן שבמקורה של הסוגיה היה הדיון על מעמדו של שוכר נושא עצמאי, ורק מאוחר יותר קישר התלמוד את משנתנו לשאלה זו בעזרת שאלה מלאכותית.

9 השאלה האם שוכר הוא כשומר חינם או כשומר שכר היא כמובן שאלה חשובה כשלעצמה, אך כאמור אין היא קשורה למשנה. ההלכה המקובלת מוצגת במכילתא: " 'אם שכיר הוא בא בשכרו'. שומע אני ישבע ויהא פטור? הרי אתה דן, הואיל ונושא שכר מהנה והשוכר מהנה, אם למדת על נושא שכר שנשבע על האונסין ומשלם הגניבה והאבידה. אף שוכר נשבע על האונסין וישלם הגנבה והאבדה. והרי שומר חנם יוכיח שהוא מהנה ופטור מלשלם? הוא יוכיח על שוכר אף על פי שהוא מהנה פטור מלשלם. אמרת הפרש! הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה, והשכיר נהנה ומהנה. אם למדת על נושא שכר שהוא נשבע על האונסין, ומשלם את הגנבה ואת האבדה. אף השכיר נשבע על האונסין, ומשלם את הגנבה ואת האבדה. ואל יוכיח שומר חנם שהוא מהנה אבל אינו נהנה. והשוכר נהנה ומהנה, לכך נאמר 'אם שכיר הוא בא בשכרו' " מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין טז, עמ' 307. הלימוד מוצג כאילו היה דרשת הכתוב, אך אין זו דרשה אלא היקש הגיוני. שוכר דומה יותר לנושא שכר שומר שכר מאשר לשומר חינם.

10 במקרה של המשנה האומן שומר שכר נושא שכר מתוך הנחה ששכר עבודתו כולל גם שמירה על החפץ. וכולם – כל האומנים, שאמרו הבא מעות וטול את שלך – האומן סיים את מלאכתו והוא מוכן להחזיר את הכלי לבעל הבית, אבל הוא ממתין כמובן לתשלום. במצב זה האומן כבר איננו נושא שכר אלא, שומר חינם – האומן הופך לשומר חינם. הוא פטור אם החפץ נגנב, וחלים עליו כל דיני שומר חינם ששנינו במסכת בבא קמא.

11 בתוספתא ההלכה מנוסחת בצורה כללית עוד יותר פ"ז הי"ח: "הנותן כליו לאומן לעשות לו ונגמרה מלאכתו ונגנב או שאבד: עד שלא נתקבל שכרו הרי הוא כנושא שכר, משנתקבל שכרו הרי הוא כשומר חנם. אימתי, בזמן שתבעו ואמר לו 'בוא וטול את שלך'. לא תבעו ולא אמר לו 'בוא וטול את שלך', אף על פי שנתקבל שכרו הרי הוא כנושא שכר". הניסוח שבתוספתא שונה משל המשנה. לפי המשנה המעבר משומר שכר לשומר חינם מתבצע כאשר האומן פונה לבעל החפץ שייקח את החפץ וישלם את שכרו. רק אז האומן הופך לשומר, והחפץ בעצם הופך למשכון, נושא הנדון במשנה הבאה. דינו של האומן הופך להיות כשומר חינם.

12 לפי התוספתא המהפך מתחולל כאשר מתקבל השכר עבור טיפול האומן. קבלת השכר הופכת את האומן לשומר חינם, שהרי אין לו בעצם עניין בשמירת החפץ הוא כבר קיבל את שכרו. אבל למעשה התביעה להחזרת החפץ קובעת את מעמד האומן, בין אם התקבל השכר בין אם לאו. אם כן בתוספתא הניסוח מסורבל יותר, ובמשנה אותה הלכה בניסוח חד-משמעי יותר.

13 לפי המשנה בעצם האומן הוא מלווה בעל החפץ חייב לו עבור הטיפול, והחפץ הוא משכון. המלווה על משכון נחשב במשנה הבאה לשומר שכר, וכן האומן.

14 הצענו את המשנה לפי נוסח ארץ ישראל, אבל בנוסח בבל כל האומנים שומרי שכר: "כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם".

15 החילוף כאן חוצה בצורה ברורה את הענפים. כנוסח ארץ ישראל גורסים כתבי היד של המשנה: כ"י קופמן, כ"י פרמה, כ"י קיימברידג', כ"י ליידן ודפוס נפולי, וכנוסח בבל גורסים כל כתבי היד של הבבלי. החילוף הוא בסדר הצלעות של המשפט שאמר האומן, האם אמר קודם "טול את שלך" ואחר כך "הבא מעות" ארץ ישראל או קודם "הבא מעות" ואחר כך "טול את שלך" נוסח בבל. במשפט הראשון נטילת החפץ תלויה בהבאת מעות, לכן האומן נשאר לכאורה במעמדו הקודם, ולכאורה לא ברור מדוע יהפוך לשומר חינם. עדיין הוא מצפה לשכר על עבודתו ושמירתו. או בצורת התבוננות אחרת, החפץ נשאר כמשכון והמשנה הבאה קובעת שהמלווה על המשכון הוא שומר שכר. לעומת זאת נוסח בבל נשמע פשוט: האומן מציע לו ליטול את החפץ ולהישאר חייב כסף. בעל הבית החליט לא לקחת את החפץ ולא התנה עם האומן דבר, לכן האומן שומר חינם. הפרשנים המסורתיים הכירו כמובן רק את נוסח הבבלי, וממילא הסיקו שאם האומן אמר כנוסחת הירושלמי הרי האומן שומר שכר. אך נוסח ארץ ישראל פשוט כפי שהסברנו. החוקרים עסקו רבות בהבדל נוסח זה. רוזנטל מציע שנוסח בבל התהווה מתוך נוסח ארץ ישראל, ולמעשה בראשיתו לא היה הבדל הלכתי בין שני הנוסחים ורק בנוסח בבל המאוחר התהווה הפער.

16 פרידמן, רוזנטל ואפשטיין עסקו במשנה לפי הירושלמי ובמקבילתה שבבבלי והתחבטו בהתפתחות הנוסח בבבלי. אבל השאלה העיקרית מבחינתנו של פירוש "ארץ ישראל" היא מה טעמה של המחלוקת. תהא התפתחות הנוסח אשר תהא, האומנם רק תרבות ציטוטים לפנינו, או שמא יש למחלוקת גם טעם.

17 נפתח בכך שההלכה בתוספתא דורשת בסך הכול הודעה שהעבודה הסתיימה. ברור שלפי התוספתא לא חשוב מה אמר האומן "הבא מעות וטול" או "טול והבא מעות"; עצם העובדה שהאומן הודיע שהעבודה הסתיימה הופכת אותו לשומר חינם. הרי את שכרו כבר הבטיח, ועתה השמירה היא בחינם, וכן בהי"ח בתוספתא. ברור אפוא שנוסח ארץ ישראל הוא נוסח המשנה. במה תלויה המחלוקת? נראה לנו פשוט שהאומן בטרם קיבל את שכרו הוא "שומר שכר". אי אפשר להפריד בין שכרו כאומן לבין שכרו כשומר. נוסח הבבלי הוא אפוא החזרת המשפט על כנו.

18 נוסח ארץ ישראל מהווה מעין "סובסידיה הלכתית" לאומן. כשם שהקלו על המוכר לתגר וקבעו את דין הונאה, כך גם כאן באה ההלכה הארץ-ישראלית להגן על האומן החלש מפני בעל הבית החזק הימנו. במבוא למסכת נזיקין עמדנו על כך שיש יחידות שלמות שבהן נקבעה ההלכה ממניעים חברתיים של הגנה על החלש, כשם שיש יחידות שהן משפטיות. במבוא הכללי למסכת נזיקין עמדנו על מרכיב זה בהרחבה.

19 שמר לי ואשמר לך שומר שכר – סתם שני אנשים שעשו ביניהם הסכם של שמירה הדדית, כל אחד שומר על נכסי חברו. שניהם נחשבים לשומר שכר, שהרי כל אחד מהם משלם לחברו "שכר" בדמות טובת ההנאה שיש בשמירת חפצי השני. בתוספתא: "האומר לחבירו השאילני ואשאילך, שמור לי ואשמור לך – הרי הוא כשומר חנם, ואינן אלא כנושא שכר" פ"ז הי"ט. התוספתא מציעה את ההלכה שבמשנה, אבל אנו שומעים שבדרך כלל אנשים מפרשים שבמקרה כזה שניהם שומרי חינם, שהרי אף אחד מהם איננו מקבל שכר. בתוספתא נחשפת התחבטות, או הבדל, בין מחשבת ההמון לפסיקת ההלכה, ובמשנה ההלכה פסוקה ללא התחבטות.

20 הבבלי מעלה שאלה המעתיקה את המשנה לרובד הלכתי אחר. לכאורה זו שמירה בבעלים. כלל ידוע הוא שהשואל את החפץ יחד עם בעליו פטור, שכן ההנחה היא שהבעלים המקורי הוא הממשיך להיות אחראי על החפץ. הלכה זו נלמדת במקרא, והמשנה להלן תרחיב בכך פ"ח מ"א. הגמרא מתרצת שמדובר במקרה שבו השמירה ושכירת הבעלים לא היו באותו זמן: "שמור לי היום ואשמור לך למחר" בבלי, פא ע"א.

21 תירוץ הבבלי הוא ברייתא עצמאית בתוספתא. בתוספתא מופיע הדין שבמשנה לעיל, ובפרק הבא נוסף: "שאלה ואחר כך שאל בעלה, שכרה ואחר כך שכר בעלה, שאלה ואחר כך שכר בעלה, ומתה או נשברה, אף על פי שהבעלים עומדין וחורשין על גבה, נפלה ומתה, חייב, שנאמר 'בעליו אין עמו שלם ישלם' " פ"ח הכ"א, וכן: "1. הרי היא מושאלת לך היום שתשמור לי חברתה למחר, 2. הרי היא מושאלת לך היום שתשמור לי חברתה למחר, 3. הרי חברתה מושאלת לך היום שתשמרנה לי למחר, 4. הרי היא מושאלת לך עד חצות שתשמרנה לי מחצות ולמעלה, 5. הרי היא מושאלת לך עד חצות שתשמר לי חברתה מחצות ולמעלה, 6. הרי חברתה מושאלת לך עד חצות שתשמרנה לי מחצות ולמעלה, 7. הרי היא מושאלת לך מחצות ולמעלה שתשמר לי חברתה עד חצות – הרי הן כשומרי חנם, ואינן אלא כנושא שכר. בין ששאלה היום ושכרה למחר, בין ששכרה היום ושאלה למחר, או שהיו שתים, אחת שאולה ואחת שכורה" פ"ח הכ"ב.

22 אם כן, למרות הבדל הזמן בפעילות של שני השומרים חל דין "בעליו עמו". הבבלי גם הוא מסכים שהם כשומרי שכר, אבל שאילה בבעלים אין כאן. בתוספתא אין התייחסות לשמירה בבעלים, כמו שבמשנה נושא זה איננו.

23 עולה השאלה האם המשנה מכירה בנושא זה של שמירה בבעלים, או שמא דין ייחודי זה של "בעליו עמו" מוגבל לדין שואל ושוכר בלבד. ואכן משנה ח, העוסקת ב"בעליו עמו", מדברת רק על שואל ושוכר. כל האפשרות שדין "בעליו עמו" חל גם על שומרים איננו במסורות התנאיות. בירושלמי נאמר אגב המשנה בפרק ח העוסקת בשאילה בבעלים: " 'בעליו עמו ישלם' – 1. נושא שכר אם בעליו עמו נשבע. אין בעליו עמו לא ישלם. שומר חנם בין שהבעלין עמו, בין שאין הבעלים עמו, נשבע. אמרת דברים שהשואל משלם, נושא שכר נשבע. דברים שנושא שכר נשבע, שומר חנם יהא פטור. דברים שנושא שכר משלם, שומר חנם נשבע. מה את מתני בשומר חנם בשהבעלים עמו. 2. ואית דבעי מה את מתני בשומר חנם ונושא שכר, בין שהבעלים עמו בין שאין הבעלים עמו" פ"ח ה"א, יא ע"ד בנוסח רוזנטל – כ"י אסקוריאל; שבועות פ"ח ה"א, לח ע"ג.

24 אם כן, בירושלמי זו מחלוקת אמוראים. לפי האמורא הראשון שומר חינם בבעלים איננו פטור לגמרי, אבל דינו קל יותר פטור יותר בדרגה אחת משומר רגיל. שומר חינם רגיל הטוען שהחפץ אבד פטור בשבועה, ואם "בעליו עמו" פטור לגמרי. שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, כשהבעלים עימו פטור בשבועה, וכן הלאה. הדעה השנייה היא ששמירה בבעלים היא כשמירה ללא בעלים. כך גם במכילתא דרבי שמעון שנצטט להלן אין דין "שמירה בבעלים". אם כן, כמו בספרות התנאים שמירה בבעלים איננה גורם הלכתי. הבבלי חידש ששמירה בבעלים פוטרת והקשה ממשנתנו, וקושיה זו מתאימה לבית המדרש האמוראי בלבד. השאלה האם הדעה הראשונה בירושלמי היא כבבלי אצלנו מחייבת בירור, אך לא כאן מקומו.

25 אשר לשאלה האם הפסוק "אם בעליו עמו" שמות כב יד מדבר רק על מקרה שהשאילה ושכירת הבעלים נעשית מיד בו בזמן או שגם בפערי זמן השאילה נחשבת למצב של "בעליו עמו". כאמור, התוספתא סבורה ש"בעליו עמו" הוא גם במקרה של שאילת כלי היום ושכירת הבעלים למחר, וכן הבבלי. לעומת זאת במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי כב יד, עמ' 207 ברור שאם אין בעליו עימו ממש בשעת העבודה ומיתת הבהמה המשאיל איננו פטור, שכן הוא דורש: " 'בעליו אין עמו שלם ישלם' יכול ואם בעליו עמו לא ישלם? וכי אין אנו יודעין שבעליו אין עמו שלם ישלם ואם בעליו עמו לא ישלם? אלא פעמים שבעליו עמו חייב, ואין בעליו עמו פטור. כיצד 1. השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, השוכר פרה ושכר בעלה עמה. שאלה ושכר בעלה, או שכרה ושאל בעלה. אף על פי שהבעלים עומדין וחורשין במקום אחר, נפלה ומיתה, פטור. שנאמר 'אם בעליו עמו לא ישלם'. 2. אבל שאלה ואחר כך שאל בעלה, או שכרה ואחר כך שכר בעלה. שכרה ואחר כך שאל בעלה, שאלה ואחר כך שכר בעלה. אף על פי שהבעלין עומדין וחורשין על גבה, נפלה ומיתה חייב. שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם. יכול שבורה ומיתה שפטר בנושא שכר בזמן שבעליו עמו, פטור – אין בעליו עמו חייב. אבדה וגניבה שחייב בנושא שכר, בין שבעליו עמו ובין שאין בעליו עמו הוא חייב. וכי מהיכן למדנו לאבדה וגניבה אלא משבורה ומיתה, מה שבורה ומיתה בזמן שבעלים עמו פטור, אין בעלים עמו חייב. אין לי אלא שואל נושא שכר מנין ודין הוא בזמן שבעלין עמו פטור אין בעלין עמו חייב אין לי אלא שואל נושא שכר מנין? ודין הוא מה אם זה שמשלם את האנסין, בזמן שבעליו עמו פטור אין בעליו עמו חייב. נושא שכר שאין משלם את האנסין, דין הוא בזמן שבעליו עמו פטור, אין בעליו עמו חייב". אם כן אם השאלת הבהמה מלווה בשכירת הבעל הדבר נחשב ל"בעליו עמו", אבל הפרש זמנים בין השאלת הבהמה והעבודה המשותפת נחשב ל"אין בעליו עמו", בניגוד לתוספתא ולבבלי.

26 דין "בעליו עמו" בשואל ברור ומובן. מדובר במקרה שבעל הבהמה נשכר עם הבהמה, וההסכם הבלתי כתוב הוא שהבעל נשאר אחראי על בהמתו והוא מתפעל אותה, תמורת שלום או ללא תשלום. עד כאן דין תורה הוא מובן על רקע תופעה כזאת של שאילת שכירת פועל ובהמתו, כמו חמר המוביל את חמורו. דין כזה מובן בעינינו, ומעבר לכך הוא כתוב בתורה וממילא איננו פתוח לדיון ואיננו צריך הנמקה. אבל הרחבת הדין שבתורה למקרים אחרים מחייבת הסבר. מדובר בשתי הרחבות: 1. לשוכר מצד אחד, 2. למקרה שבו הבהמה והבעלים שלה עובדים בנפרד, או בהבדלי זמן. הרחבות אלו אינן במקרא. מי שסבור שדין "בעליו עמו", שפטור, מוצדק מבחינה מהותית ירצה להרחיבו, ומי שרואה בו גזרת הכתוב בלבד ישתדל לצמצמו. בפועל אנו מוצאים כמעט את כל העמדות האפשריות הרחבה אחת, שתי הרחבות בנפרד, שתי ההרחבות יחד.

27 שמר לי ואמר לו הנח לפני – אדם ביקש מחברו "שמור לי" והשומר ענה "הנח לפני", שומר חינם – השומר התחייב בשמירה אך כשומר חינם. דין זה איננו קשור לקודמו, ומדובר בסתם שמירה ולאו דווקא בשמירה הדדית. בתוספתא יש פירוט: "1. גרדי שהניח נר בצד הבגד, ודלק, חייב לשלם, מפני שהוא כנושא שכר. 2. נפלה עליו מפולת, עד שלא נגמרה מלאכתו חייב, 3. משנגמרה מלאכתו אם הודיע לבעליו פטור, ואם לאו חייב. 4. גמרו ונגנב או אבד, אם הודיע בו לבעליו פטור, ואם לאו חייב" פ"ז הט"ו. המקרה הראשון הוא לכאורה פירוט של הרישא במשנה. ולא היא! הגרדי האורג עובד בביתו, וצריך להאיר את הבית. על פניה זו פשיעה, וגם אם היה שומר חינם היה הגרדי חייב. אם כן התוספתא מעלה דין אחר שאיננו במשנה. מקרה 2 הוא אונס, והאומן פטור תמיד. גם דין זה איננו במשנה. מקרה 3 הוא ניסוח כוללני יותר של המשפט במשנה "הבא מעות וטול את שלך".

28 בשתי המשניות האחרונות בלטה התוספתא בכך שהרחיבה מאוד את מספר המקרים. במקום מקרה אחד במשנה מובאת סדרת מקרים, ללא חידוש רב.